ספר היסטוריה עיוני שעושה כבוד לאיור ולמאיירים

לפני כמה חודשים קראתי את הספר "לונדון - מקום, אנשים ואימפריה (1960-1800)" מאת פרופ' בילי מלמן (מסדרת 'אוניברסיטה משודרת'. תקציר), ועד מהרה הופתעתי לגלות כמה רבים אזכורי המאיירים התקופתיים שלה, כמו גם הניתוח של איורים והאווירה באיורים כחלק מהסקירה ההיסטורית התקופתית, ובנוסף גם שילוב איורים מהתקופה לאורך הספר (חלקם בצבע). זה חלק מגישתה של מלמן לתאר את ההיסטוריה של העיר תוך הדגמה על חיי התושבים השונים בעיר ותוך התייחסות לכל אלה שתיעדו אותה והתבוננו עליה.

      

רציתי לערוך רשימה, עם כל אזכור של איור או מאייר, אבל זה לא יצא לפועל. היא גם מציינת את שמותיהם באנגלית, כך שאפשר להריץ חיפוש תמונות בגוגל או בפליקר.
     

העבודה על מנהרת התמזה. ככל הנראה מ-Illustrated London News מתוך: ויקיפדיה

   

בכל מקרה, להלן קטע קצר מתוך הספר (מתוך עמ' 99-101), שלדעתי הוא אולי שיא ההתייחסות לאיור הלונדוני. במקרה זה, בסביבות שנת 1850-1860:

   

"לונדון התחתית ולונדון העילית – דימויים ופחדים". "המלאכה המופלאה", שהפכה לסמל להישגי המודרניות, תועדה בשתי סוגות מודרניות מובהקות – העיתונות המצוירת והצילום – שהנחילו למיליוני קוראים ומתבוננים ממעמדות חברתיים שונים דימויים חזותיים של החדש והחדשני. שתי הסוגות, שהיו עירוניות במובהק, לא רק תיעדו את החדש אלא אף היו דמוקרטיות. כוח משיכתן היה בדימויים חזותיים ולא במילה הכתובה, ולפיכך הן התאימו גם לקהל קוראים ולצרכני תרבות שיכולת הקריאה שלהם הייתה מוגבלת. הן הציגו לראווה את השינויים והחידושים הטכנולוגיים בלונדון ואת התהליך שבו הפכה ל"מודרנית" – מושג שהופיע לעתים מזומנות בעיתונות מהסוג החדש. זאת ועוד, עצם הופעתן של סוגות אלה נתנה ביטוי לראיית העיר עצמה כתמונה, או כספקטקל נע, דינמי ומשתנה.

    

העיתון המצויר והצילום התפתחו כמובן גם בערים גדולות אחרות באירופה, ובמיוחד בפריס, ובשניהם נוצרה אסתטיקה חדשה של הטכנולוגיה. הם הנציחו מחילות תת-קרקעיות, ביבים ומסילות ברזל בכל שלבי בנייתם. אלה ואתם גשרים, מכונות מסוגים שונים והמצאות מכניות, הפכו לנושאים אידיאליים של סגנון אמנותי שלינדה ניד (Nead) כינתה "הסגנון הציורי העירוני". הציורי והאקזוטי היו סגולות נחשקות בציור ובכל אופני הביטוי של הרומנטיקה. אך הרומנטיקה שייכה אותם דווקא לטבע ולנופים כפריים. באיור ובצילום החדשים הפך הציורי למאפיין אורבני ומודרני, ובייצוגו שולבו ריאליזם ודיוק שמטרתם הייתה לתאר את השינויים בנוף העיר ולתעדם "כמו במציאות". הריאליזם הרומנטי הזה הנציח גם את החדש והמודרני (מסילות ברזל, מערכות ביוב) וגם את הישן: מקומות ונופים עירוניים שתועדו לפני ביצוע השינויים בהם או במהלכו.

    

כתב העת המצויר המוביל בלונדון היה חדשות לונדון המצוירות (Illustrated London News), שנוסד בשנת 1842 ותיעד בקפידה כל אירוע ושינוי שהתרחשו בעיר. שום עיתון לא היה מחויב לטכנולוגיה ולרעיון הקידמה יותר ממנו. העיתון, שעשה שימוש בטכנולוגיות דפוס חדשניות, הפך לספינת הדגל של רפורטריות עירונית מודרנית. המאיירים שלו לא הציגו חידושים טכנולוגיים באופן סטטי, כעצמים או כתוצרים מוגמרים, אלא תיארו את תהליך התהוותם ואת הדינמיות של עשייתם. לצורך זה פיתחו את ציור חתך הרוחב. ציורי חתכים הדגימו, בעת ובעונה אחת, את המרחב שמעל לפני האדמה ואת זה שמתחתיה.  חדשות לונדון הביא בפני קוראיו, שהפך אותם לצופים בתהליך המודרניזציה של העיר, ציורים של קידוחים וחציבה של ביבים, בניית מנהרות וסכרים תת-קרקעיים והנחת פסי הרכבת התחתית מתחת לפני האדמה, ממבט "חותך" שהציג בפני המתבוננים גם את מה שהתרחש מעל לפני השטח".
   
שחר קובר: זה אולי ראשיתה של האינפוגרפיקה בעתונות? אני מנסה לחשוב על הטלפון (או הטלגרמה) מהעורך למאייר ב 1850 בשעה 15:30 - "אני צריך סדרה של שלוש ליתוגרפיות של מנהרת התמזה עד חמש בערב, הגליון נסגר בחמש וחצי".  או שזה רק העורכים של היום ככה?
   
  

שריפה בקובנט גרדן. תמונה מתוך iln.org.uk

       
   
לירן רביב: בסוג של אותו הקשר, באתר ה"ניו-יורקר" יש ראיון קצר בוידאו עם העורכת הגרפית של המגזין אודות השער של גליון "Money", בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי. היא מספרת בקצרה על כך שהשערים של המגזין יצרו סוג של תיעוד תקופתי לאורח החיים הניו-יורקי הבורגני באותו זמן. כולל גם ראיונות טלפוניים קצרים עם כמה מאיירים.

     

http://www.newyorker.com/video?videoID=43185349001

(פורסם במקור ב-drawn!)

     

נועה ויכנסקי: אלה כל האימאג'ים שהיו אז בעיתונות. ועדיין היה צורך באימאג'ים רבים.

בכל מקום שהיום יש צילום - אז היה איור. בד"כ תחריט. או חיתוך עץ.

אין צילומים. אין אימאג' בנק. אין קליפ-ארט. יש איורים, ואיורים בלבד.

מן הסתם, הקדישו לזה הרבה יותר זמן מהיום, ומנגד, העיתונים לא היו צריכים להתחרות ברדיו, אינטרנט או טלויזיה על דיווח מהיר יותר. כך שכל כתבה שהיא לא על שריפה בלונדון שאירעה אתמול, או פרוץ מלחמה, או משהו ממש ממש חדשותי, יכלה להדחות. ולדיווחי החדשות הרי לא באמת חייבים איור, או שאפשר למחזר איור (כל השריפות אותו דבר), וכנ"ל לגבי פורטרטים.

תחשבו ששלחו מאיירים על מנת לסקר משפטים. או מלחמות. או מסעות (הנה רשמיו של ג'יימס מהוני, מהרעב האירי

http://adminstaff.vassar.edu/sttaylor/FAMINE/ILN/West/West.html)

וכמובן - לא כל עיתון הופיע על בסיס יומי.
אלה שהם יותר איוריים בד"כ הופיעו על בסיס שבועי, כמו ה"לונדון אילוסטרייטד ניוז"

http://www.thevictorianmagazine.co.uk/iln215031856.html

או חודשי.

כמו פאנץ'.

http://www.victorianweb.org/periodicals/punch/index.html

      

יש ברשותי את "inside the business of illustration" של סטיב הלר ומארשל האריסמן. הם נוקבים במספרים, כמה הרוויחו מאיירים-כוכבים בתחילת המאה ה-20. שאביא כמה ונבכה ביחד? 

    

   

   

גיא גרניט: דיון מעניין עשיתם פה.

אני רק (או בעיקר) רציתי לשבח את הספר הזה ואת הכותבת שלו.

   

במובנים מסוימים אני מניח שאפשר לומר שהיתה זו שעתם היפה ביותר של המאיירים בעיתונות :)

רחל סטולרו-חיים: אכן. איור בעבר לא היה כ"כ מחובר לספרי ילדים. הספרים המאוירים ה"חמודים" הם דבר מאוחר יותר בהיסטוריה של האיור. הצילום שינה את פני האמנות. בעבר, האמנים היו גם מאיירים בכך שהם סיפרו סיפורים דרך התמונות שלהם. יצירות אמנות רבות הן בעצם איורים לטקסטים כמו התנ"ך, סיפורי מיתולוגיה וכו'

     

עינת שמשוני: בהרבה ספרי היסטוריה ניתן למצוא ניתוח של איורי עיתונות וקריקטורות כביטוי לרוח התקופה. אני מכירה בעיקר את תחום השואה ומלחמת העולם השנייה (מה לעשות, זאת השריטה שלי). גם ברברה טוכמן עושה שימוש כזה בחלק מן הספרים שלה. ביום השואה שעבר העברתי הרצאה על יחסה של החברה הישראלית לניצולי השואה עפ"י ניתוח כרזות גרפיות משנות הארבעים ועד היום. אולי השנה אני אנסה להתרכז באיורים.

     
10/2/2010