סיפור מתוך הגיליון עלה ל"מדף" + ראיון עם המאיירת תמר הוכשטטר, אחת מארבעה עורכי הגיליון
 |
| עטיפת הגיליון. אסף בן ארוש |
החודש ראה אור
גיליון ילדים מיוחד של כתב-העת "הכיוון מזרח", בשיתוף "הפנקס". כמשתמע משמו, "הכיוון מזרח" עוסק בזהות מזרחית בישראל. זו הפעם הראשונה בה מנסים יוצריו לפנות לילדים ולייצג אותם, תוך ניסיון לבטא "ילדים שקולם אינו נשמע בזרם המרכזי של ספרות הילדים בארץ".
זהו אוסף טקסטים ואיורים שעוסקים במציאות העכשווית של מגוון ילדים בישראל (וגם מחוץ לה), תוך, אולי, הרחבה של מושג הזהות ה"מזרחית", לכל אלה הנמצאים בשולי החברה, בקבוצות מיעוט, או משתייכים לקבוצות אתניות מסורתיות בעלי חוויה ילדית ייחודית.
לאחר שקראתי את ה
גיליון, והתעמקתי בעבודותיהם של
12 המאיירים, אני מוכרח לציין שנהניתי מאד. נכון, לא פעם החומרים המוצגים שם אינם "קלים לעיכול", סיטואציות מורכבות .. אך עם ההתקדמות בקריאה, הבחנתי בייחודיות וברלבנטיות של המקבץ הזה. וגם בחשיבותו. בין אם הקהל הוא ילדים או מבוגרים, נקודת המבט של הילד המספר מביאה לחיבור והזדהות.
הסיפור "היום הנפלא של בנזי" / מיכל גלעד - עלה ל"מדף" של בלוג איור
לחצו כאן לכניסה ל"מדף" של הבלוג (או ב"מדף" עצמו למעלה)
הספר שכתבה ואיירה
מיכל גלעד הוא למעשה
פרויקט הגמר שלה בבצלאל 2003. וקצת עצוב שהוא עדיין לגמרי רלבנטי היום. מתואר שם אחר-צהריים אחד בחיים של בנזי, בן למהגרי עבודה שנולד וחי בתל אביב. אבא שלו גורש בחזרה לפיליפינים והוא מתגעגע אליו ומוצא דרך מקורית לפגוש אותו שוב. באותה הזדמנות הוא זוכה להכיר לראשונה את הפיליפינים. הספר נכתב בעזרתה האדיבה של משפחה פיליפינית, אמה אלפרד ואלווין
בנזי בנם הקטן, שעל שמו נקרא גיבור הסיפור, שהכניסו את
מיכל לחייהם לתקופה של מספר חודשים.
ראיון עם תמר הוכשטטר מ"הפנקס" שהשתתפה בעריכת "הכיוון מזרח" לילדים
תמר הוכשטטר, עורכת שותפה ב"הפנקס" ו
מאיירת בוגרת בצלאל, הוזמנה עם שותפה לעריכת "
הפנקס", יותם שווימר, להשתתף בעריכת הגיליון, יחד עם עורכי "הכיוון מזרח" עמרי הרצוג ובת-שחר גורמזאנו. בחרתי לראיין את
תמר כאחת מארבעת העורכים, שיש לה גם נקודת מבט של מאיירת, כדי לדון מעט באיורים שנבחרו להופיע בגיליון:
(1) כיצד היית מגדירה את המכנה המשותף (או המכנים המשותפים) של האיורים השונים בגיליון? ומה בעצם מייחד איור חברתי הפונה לילדים, אם אפשר לאפיין אותו? למשל, אולי, אילו דגשים ניתנו למאיירים?
תמר: "איור חברתי, הממ.. אני אוהבת את ההגדרה הזו למרות שלא חשבתי עליה עד כה. הגיליון נבנה מתוך היוצרים והיצירות ולא מתוך אג'נדה ויזואלית מוגדרת מראש. כמו בטקסטים, גם באיורים, חשוב היה לנו המגוון, המקוריות וההליכה בשוליים המעניינים והצבעוניים של החברה. אם אנסה להיות ספרותית יותר אומר שאיור הנובע מטקסטים שהאג'נדה שלהם דמוקרטית ופלורליסטית יכול להיות יותר עצמאי ועדיין לחיות בשלום לצד הטקסט. למשל
האיור הגרוטסקי משהו של
דולה יבנה חי היטב, לדעתי, לצד הסיפור של עמית ויסברגר, שאין בו טיפה של הטפת מוסר או פוליטקלי קורקטיות. טקסט שמאפשר דיבור פתוח וישיר על דמויות שנמצאות לרוב בשולי התרבות מאפשר גם איור שנמצא לרוב בשולי התרבות. איור כזה בורח ממה שנכון, נוח או קל".
(2) הגיליון מגוון גם מבחינת פורמט. ישנם סיפורים עם איור בודד (כמו "אדום וכחול", "נמר החורף") ולצידם סיפורים עם מספר איורים (קומיקס או רצף אחר), ואני מבין שחלק מהצמד סיפור-איור היו מוכנים ונבחרו על-ידכם לפרסום בגיליון. האם תוכלי לספר קצת על שידוכים שעשיתם בין סיפור/כותב ומאייר ועל החשיבה שבתהליך?
"כל יצירה דרשה התייחסות שונה. אכן היו יצירות שהגיעו כבר מבושלות כמו "אבא שלי שוטר הגירה" שיצר
זאב אנגלמאייר, או
הקומיקס של
מיכל גלעד על יום בחייו של ילד פיליפיני בדרום תל אביב.
במקרה של הקומיקס של
קרן כץ ויובל בן-עמי, פניתי קודם ל
קרן, כי העבודות שלה נהדרות בעיניי ותמיד מספרות סיפור מפתיע. היא זו שהציעה להעזר ביובל והעבודה התבססה על דיאלוג בינהם.
במקרים אחרים, הטקסט בא קודם וניסינו לשדך לו מאייר שיבין את רוח הדברים אך גם ינשוב לכיוונים משלו. כך, בסיפור של ענבל מלכה "אדום וכחול", אחד הסיפורים הקשים לעיכול והחזקים ביותר בגיליון, פנינו ל
עומר הופמן, שתהליך העבודה נוכח מאוד באיור שלו.
הופמן יצר איור חזק לא פחות מהטקסט המשתרע על שני עמודים ומציג את הרגע הדרמטי ביותר בסיפור. במקרה זה לא היה צורך ביותר מאיור אחד, כי גם הסיפור עצמו מסופר ונקרא בנשימה אחת.
בסיפור שאיירתי על כונפוסה הנוראה האיורים והאגדה כבר היו אבל את העיבוד הטקסטואלי עשיתי לכבוד הגיליון".
(3) איך, בעצם, מביאים לידי ביטוי תוכן חברתי באיור לילדים, ולפי אילו קריטריונים ניתן להעריך מה (ואיך) ילדים יבינו ומה מתאים או לא מתאים עבורם?
"זו שאלה שאפשר לענות עליה בכל תחום של תרבות ילדים והיא אכן נשאלת לא מעט, בעיקר מתוך הפחד, אני חושבת, לפגוע בילדים, לכוון גבוה או נמוך מדי. אני מניחה שניתן למצוא קריטריונים כלשהם שעל-פיהם ניתן לשפוט מה ואיך ילדים יבינו, אבל כיוון שמדובר באמנות ובילדים (שלמרבה ההפתעה מגוונים כמעט כמו חבריהם המבוגרים) זה ייתן תשובות חלקיות בלבד. לילדים יש עיניים והם רואים מה קורה מסביב. למרבה האכזבה המציאות הזו לא משתקפת כמעט באמנות המוגשת להם וזה יוצר האחדה ודלות מסוימת. לקורא שאומר עכשיו "מה הם צריכים את זה? הם בכל מקרה ייחשפו לכל העוולות והקשיים כשייגדלו", אגיד שיכולתה של הספרות הוא להכין אותנו ואפילו לסקרן אותנו לקראת מה שמחכה לנו שם בחוץ ולא רק להסתיר לנו עד שאין עוד ברירה. אני מקווה שהגיליון הזה מוכיח שעיסוק בשאלות חברתיות ודמויות שוליים יכול להכניס עניין והרפתקה לספרות ילדים".
(4) כמי שבקיאה בעולם תרבות הילדים, אונליין ואופליין, הייתי שמח לשמוע מה דעתך על עתיד המגזינים לילדים באופן כללי, וגם מגזיני איכות-התמחות באופן ספציפי (עיניים, גלילאו צעיר, טבע הדברים) - והאם יש מקום לכתב-עת קבוע לילדים עם דגש חברתי. משהו כזה אולי קיים כבר היום במגזר הדתי?
"אני חושבת שיש המון הנאה וחן בעיתונים לילדים, גם בתקופה הדיגיטלית. מגזינים טובים, כדוגמת "
עיניים" המשובח, ישרדו, אני מאמינה, גם בעתיד, וגם אם יעברו לפורמט אחר כדוגמת
"טימבוקטו" - המגזין האיטלקי על האייפד. יחד עם זאת, בדומה לרוב התחומים בתרבות הילדים, יש יותר מדי מגזינים סתמיים שפונים למכנה משותף נמוך בתכנים ובעיקר דלים מאוד ויזואלית. בנוף הזה בהחלט קיים מקום ואולי אף צורך במגזין חברתי איכותי בתכניו ובעיצובו. אחד היתרונות של מגזין על פני ספר הוא האפשרות לתת לילדים להתבטא מעל דפי הגיליונות, ובעידן הכתיבה-קריאה הנוכחי, שלכל בן נוער יש בלוג וילדים לומדים שנינות ב-140 תווים, אני חושבת שזה יתרון משמח, בטח ובטח למגזין חברתי שיעסוק בחיים האמיתיים של ילדים".
מידע נוסף על הגיליון באתר "הפנקס":
http://ha-pinkas.co.il/?page_id=8118
עלות גיליון 30 ש"ח
לפרטים ולרכישת גיליון:
gorminkel@gmail.com
